פרשת שופטים | אפרים דז'בינסקי פרשת שופטים עוסקת בסדרי מִנהל ושלטון, מערכת המשפט, המלך ומעמד הכוהנים והלוויים. ידוע שספר דברים מכונה גם "משנה תורה", כלומר חומש זה אמור בעיקרו לחזור על הנאמר בחומשים הקודמים (שמות-במדבר), אולם בהקדמה לספר דברים מסביר הרמב"ן: הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים, ולא במעשה הקרבנות, ולא בטהרת כהנים, ובמעשי ה' שכבר ביאר אותם להם והכהנים זריזים הם.
כלומר לא נמצא בספר את הפרטים ההלכתיים הנוגעים לכוהנים וללוויים, אלא בעיקר מצוות הקשורות לעם ישראל בארץ ישראל. והנה כשאנו מגיעים לפרשתנו אנו מוצאים פרט אחד הנוגע לכוהנים (יח:ג-ה): וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ‑לֹהיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים.
על פי פסוקים אלו פסק הרמב"ם (הלכות ביכורים ט, א): מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים, ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות. ומצות זו נוהגת תמיד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובחולין אבל לא במוקדשין. השאלה העולה מדברי הכתוב בפרשתנו היא מדוע בחרה התורה לציין מכל נושאי תורת כהנים דווקא פרט זה שעוסק במתנות הכהונה. כאמור, הרמב"ן מציין שבספר דברים אין כמעט אזכור לענייניי הכוהנים, ואם כן, מה משמעות הבאת הדברים כאן? הרמב"ן מסביר על אתר: זו מצווה מחודשת לא נזכרה בתורה, כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הזכירה להם, שאינה נוהגת במוקדשים, ועתה כשבאו ליכנס לארץ חִדשה להם וזה טעם מאת זבחי הזבח, כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (לעיל יב: כא) 'וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ... כַּאֲשֶר צִוִיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְעָרֶיךָ'.
אמנם הדברים נאמרו כבר בספר ויקרא ז:לא-לד. שם נאמר שייתנו לכוהן מקרבן השלמים את החזה ואת השוק, כיוון שבמדבר לא הותר לישראל לשחוט בשר חולין לאכילה, אלא שחטו שלמים, והיו מתנות הכהונה מרובות כדי אכילת הכוהנים. אבל כשייכנסו לארץ ותותר שחיטת חולין, ימעיטו להקריב שלמים מפני ריחוק המקום. לפיכך ציווה ה' לישראל שיספקו לכוהנים צורכיהם וייתנו להם מזבחי החולין את הזרוע הלחיים והקיבה לאכילה ואת הצמר ללבוש.
רבנו בחיי על אתר מסביר: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים – נסמכה פרשה זו לשל מעלה, לפי ששם הזכיר שאין לבני לוי נחלה, ועתה בא לומר כי חקי המתנות האלו הם נחלתם מאת ה' יתעלה. ודרשו רז"ל במסכת חולין, מאת העם ולא מאת הכהנים. בפסוקים הקודמים (א-ב) נאמר שלכוהנים וללוויים אין נחלה בארץ, ולכן מדגישה התורה שמתנות הכהונה הן החלופה לנחלה. כיוון שמי שאין לו נחלה הדעת נותנת שלא יהיה לו ממה להתקיים, ולכן דואגת התורה למלא את מחסורם.
בתרגום השבעים השמיטו את עניין "הנשים הצובאות", ומכאן למדים על המבוכה הקשה נוכח כתובים אלו. בהמשך מספר הכתוב שהבנים לא הקשיבו לתוכחת אביהם. מכאן עולה תמונה שבה רואים השתלטות של הכוהנים על המשכן בשילה, שבו הם עושים כבנחלתם הפרטית, הידרדרות דתית, מוסרית וחברתית, חוסר משמעת של בנים לאביהם, וכנראה גם העם לא הגיב באותה עת למתרחש במשכן. בני עלי מייצגים תופעה של מעמד אריסטוקראטי כוהני שסובר ש"הכול מגיע לי". לעניות דעתי, זאת כוונת הכתובים בפרשתנו, שאת הסברם ראינו לעיל בדברי ה"כלי יקר". התורה מציינת את רשויות החוק והמשפט בארץ וביניהם את הכוהנים והלוויים. הכתוב מציין שגם לכוהנים מגיע חלק מהאוכל והביגוד מעצם היותם חסרי נחלה. אך באותה נשימה היא גם מדגישה ומזהירה "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם", שלא יעזו להפוך את המקדש לנחלתם הפרטית. הם משרתים בקודש, ושלוחי דידן מצֻווים בקודש ונשלחים לקודש בשם ה' אבל הם אינם מעל לקודש. שבת שלום.
.jpg?id=8852849)
.jpg?id=3823223){kind=small}
