|
ספרים חדשים על המדף: ואנזה, אנטרופיה ואושר | ירח טל
בוואנזה לגמו קוניאק וחתמו עם השמדת עם
ב-20 בינואר יצויינו 70 שנה לוועידת ואנזה שהיא אחת מאבני הדרך המרכזיות בשואה, אך שבעה עשורים לאחר קיומה היא עדיין מעוררת שאלות: מדוע כונסה? מי היו המשתתפים ומה היו מניעיהם? מהו מקומה ברצח שכבר התחולל? כיצד חיו ומה ידעו באותו יום הקורבנות שגורלם נחרץ? עם שאלות אלה ואחרות מנסה להתמודד הספר החדש: "הנדון: השמדה-ועידת ואנזה והפתרון הסופי".
הבניין שבו נערכה הוועידה
בשעת בוקר מאוחרת של יום חורף, 20 בינואר 1942, חצתה מכונית מרצדס כהה את רחובות פרבר היוקרה ואנזה בפאתיה הדרומיים-מערביים של העיר ברלין. הטמפרטורה היתה מינוס 3 מעלות צלזיוס. מימיו של האגם ואן, שסביבו נבנתה העיירה, היו כהים ושקטים. המכונית טיפסה במעלה רחוב אס גרוסן ואנזה הצר וחלפה על פני הווילות הגדולות עד שהגיעה לבית שמספרו 58-56. שערי הברזל השחורים היו פתוחים, ואיש ס"ס במדים שחורים נקש בעקביו והצדיע במועל יד כאשר זיהה את היושב במושב האחורי. מהמושב האחורי יצא גבר צעיר, יהיר למראה. הגבר הצעיר היה ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך.
היידריך ו-14 המוזמנים האחרים – פקידים בכירים במשרדי ממשלה, במפלגה הנאצית ובס"ס – נכנסו זה אחר זה אל חדר מבואה סגלגל שבשוליו גרמי מדרגות אלכסוניים, עברו לאולם הכניסה ונעצרו ליד האח המבוערת, שמעליה תבליט רומאי לבן של ציידים עירומים ושריריים. שם פשטו את מעיליהם הארוכים, והתכוננו לחדר ההסיבה המוארך לישיבה בת 90 דקות, שתהפוך לאחד מסמליה של השמדת היהודים. כאשר נותרו ריינהרד היידריך ואדולף אייכמן לבדם בווילה, לאחר ארוחת הצהריים הקלה שחתמה את הישיבה, לא הסתיר היידריך את שביעות רצונו: שליטתו על השמדת יהודי אירופה הובהרה, והתיאום החיוני לביצוע הרצח הובטח.
ב-20 בינואר 2012 ימלאו 70 שנה לוועידת ואנזה שהיא אחת מאבני הדרך המרכזיות בשואה, אך שבעה עשורים לאחר קיומה היא עדיין מעוררת שאלות: מדוע כונסה? מה משמעות הפרוטוקול שנרשם בה? מי היו המשתתפים ומה היו מניעיהם? כיצד השתלבה באירועי מלחמת העולם? מהו מקומה ברצח שכבר התחולל? כיצד חיו ומה ידעו באותו יום הקורבנות שגורלם נחרץ? עם שאלות אלה ואחרות מנסה להתמודד הספר החדש: "הנדון: השמדה-ועידת ואנזה והפתרון הסופי" מאת העיתונאים איתמר לוין ושלומית לן שראה אור בהוצאת מודן.
המסמך המרשיע ביותר שהגיע לידינו בנוגע לתכנונו של "הפתרון הסופי" ולביצועו, היה פרוטוקול ועידת ואנזה. מבין מאות אלפי המסמכים העוסקים בגורלם של יהודי אירופה, אין כמו הפרוטוקול הזה להוכיח את התכנון המוקדם, את הכוונה הרצחנית ואת הביצוע המדוקדק של רצח העם היהודי. לכן אין תימה מדוע מכחישי השואה כמו יוהנס פיטר ניי הקדישו מאמצים כה רבים לנסות להוכיח כביכול כי פרוטוקול ואנזה הינו מזויף. היה זה אדולף אייכמן שבמשפטו בירושלים שם קץ למחלוקות כשאישר במו פיו את האותנטיות של הפרוטוקול ואת קיומה של הוועידה. על אף שבשום מקום לא נמצאה פקודה בכתב של היטלר לרצוח את יהודי אירופה, מביאים המחברים בספרם את ההוכחות ההיסטוריות על חלקו המכריע של היטלר בפתרון הסופי גם ללא פקודה בכתב. השני בהיררכיה הנאצית, הרמן גרינג, הוא שהורה לעשות את כל ההכנות "לפתרון כולל של השאלה היהודית בתחום ההשפעה הגרמני באירופה", ולהגיש לו הצעה כוללת לביצוע "הפתרון הסופי של השאלה היהודית". אך מה היה טיבו של "פתרון" זה? האם הצמרת הנאצית הורתה במודע על השמדת יהדות אירופה, או שמא האירועים התגלגלו והסלימו מעצמם?
התשובה הברורה לכך מצויה בפרוטוקול ועידת ואנזה, ומכאן חשיבותם העצומה של הוועידה ושל הפרוטוקול. יוזם הוועידה ומי שישב בראשה, מפקד משטרת הביטחון והס"ד, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ריינהרד היידריך, הציג ל-15 הנוכחים בוועידה טבלה מפורטת של מספר היהודים בכל ארצות אירופה, שהסתכם ב-11 מיליון. לאחר מכן הבהיר מה יעלה בגורלם: "תחת הנהגה מתאימה יש, במהלך הפתרון הסופי, להוביל באופן מתאים את היהודים לגיוס עבודה במזרח. אותם היהודים הכשירים לעבודה יובלו לשטחים אלה בפלוגות (עבודה) גדולות, תוך הפרדה בין המינים, כסוללי כבישים, חלק גדול מהם יאבדו ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית. אלה שיוותרו עד הסוף, הם בלי ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות יותר גדול, ולו יינתן טיפול מתאים, כי הוא מהווה ברירה טבעית, ובמקרה של שחרור ישמש כגרעין לבניית יהודי חדש". למי שנזקק לפרשנות הנאמר, הרי ברור כשמש: מי שלא ימות תוך כדי עבודת הפרך – יקבל "טיפול מתאים" כדי להבטיח שלא ישרוד. זה לא רמז לרצח. זו הוראה לרצח!
מעבר לכך, הפרוטוקול מהווה עדות מצמררת למה שהפך את השואה לאפשרית: שילוב של אידיאולוגיה רצחנית, יעילות פקידותית ויכולת תעשייתית. האידיאולוגיה הגזענית-אנטישמית הפכה את היהודי לתת-אדם מזיק ומסוכן, שחובה להיפטר ממנו כדי להגן על העם הגרמני. אבל זאת יש לדעת, ועידת ואנזה לא היתה המקום שבו הוחלט על השמדת העם היהודי. ההחלטה על כך התקבלה בשלבים, בין מאי לנובמבר 1941. ההזמנות לוועידה, שבמקור נועדה להתקיים ב-9 בדצמבר 1941, יצאו בסוף נובמבר לאחר שהיטלר הורה להשמיד את העם היהודי כולו. מטרתה היתה לתאם ציפיות, לארגן את המבצע ולקבוע את שרשרת הפיקוד: היטלר-הימלר-היידריך. דחייתה של הוועידה בשל ההתקפה היפנית על פרל הרבור וכניסתה של ארצות-הברית למלחמה, לא שינתה את מטרתה ואת תוצאותיה.
ועידת ואנזה – אירוע של שעה וחצי בסך הכול, שהותיר אחריו מסמך בן 15 עמודים – היתה נקודת ציון מהותית ורבת-חשיבות אך לא אירוע בודד. לכן נכון עשו מחברי הספר כשהחליטו להציג אותה הן בהקשר הנקודתי שלה והן בהקשר הרחב שלה. הם מראים את מקומה בתהליך שהוביל לאושוויץ, למיידנק ולטרבלינקה, לצד הקשר בינה לבין המצב הצבאי בחזיתות השונות, בעיקר בברית-המועצות. הם מספרים מה התרחש בריכוזים היהודיים העיקריים באירופה ב-20 בינואר 1942 ובימים הסמוכים, כיצד חיו הנידונים למוות וכיצד נאבקו על הישרדותם. הם מרחיקים עד לארץ-ישראל ומראים עד כמה גדול היה הפער בין המתרחש באירופה לבין מה שידעו ביישוב היהודי. לבסוף מספרים כיצד נחשף הפרוטוקול של הוועידה, מה עלה בגורלם של המשתתפים בה ומה קורה היום בווילה שבה התכנסה.
לסיכום, מציינים, מחברי נספר, הלקח מוועידת ואנזה הוא, שלא תמיד פני הרצח הם של היורים בבאבי-יאר או של מפעילי תאי הגזים בבירקנאו. הרוצחים מאחורי שולחן הכתיבה, אשר ישבו מול האח ודנו בשלווה בגורלם של 11 מיליון בני אדם, יושב ראש הישיבה, שסיים את יומו המוצלח בלגימת קוניאק, רושם הפרוטוקול, שמיהר להפוך את המשפטים הטכניים למציאות עקובה מדם כל אלה היו הגלגלים שהניעו את מכונת ההשמדה. בלעדיהם, הפושעים שבצמרת (היטלר, גרינג, הימלר וחבר מרעיהם) לא היו יכולים ליישם את תוכניותיהם האכזריות, ובלעדיהם לא היו מפעילי מכונות הירייה ומחדירי הציקלון-בה מחסלים בקור רוח נשים וגברים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות.
"הנדון: השמדה – ועידת ואנזה והפתרון הסופי", איתמר לוין ושלומית לן, מודן הוצאה לאור
ההיגיון שבאנטרופיה
ספרם של עודד וחווה כפרי "אנטרופיה – משחק הקוביות של אלוהים" ראה אור בסדרת "חממה ספרותית" – יזמות מו"לית מבית סטימצקי שמסייעת ליוצרים צעירים חדשים להוציא לאור ספרות יפה מפרי עטם. זהו ספר מדע לא קל לעיכול, אבל אתגר לכל שוחר דעת והשכלה. "חממה ספרותית" היא יזמות מו"לית לא מוכרת דיה מבית סטימצקי שבאה לסייע ליוצרים צעירים חדשים להוציא לאור מפרי עטם בדרך כלל ספרות יפה. יוצא דופן הוא ספרם של עודד וחווה כפרי הרואה אור בסדרה זו: "אנטרופיה – משחק הקוביות של אלוהים". זהו ספר מדע לא קל לעיכול, אבל אתגר לכל שוחר דעת והשכלה. איני מכיר כלל ספרים פופולאריים בעברית העוסקים בנושא לכן מבחינה זו יבורכו הכותבים שהוציאו מתחת ידם עבודה חלוצית במדע פופולארי בעברית.
לפני שניגש לסקירת הספר, נבהיר את המושג, משימה לא פשוטה כשלעצמה. אֶנְטְרוֹפְּיָה (entropy) היא גודל המשמש מדד למידת הא-סדר במערכת פיסיקלית רבת מרכיבים. האנטרופיה משתנה לפי השינויים החלים במערכת, כאשר השינוי אינו נובע מהתערבות חיצונית, הוא יהיה תמיד בכיוון של גידול, כלומר, כל מערכת מבודדת רבת מרכיבים, יהיו אופייה ומרכיביה אשר יהיו, מתפתחת בכיוון של גידול ברמת הא-סדר שלה. אחד מחוקי הטבע הבסיסיים – החוק השני של התרמודינמיקה, הנותן לאנטרופיה מעמד מיוחד בין הגדלים הפיסיקליים – קובע כי במערכת מבודדת (שאין בה התערבות של גורם חיצוני), האנטרופיה לעולם לא תרד. רוב הגדלים הפיסיקליים יכולים לגדול או לקטון, וכמה גדלים (כגון האנרגיה והתנע) נשארים קבועים במערכת מבודדת. האנטרופיה היא הגודל היחיד שיש לו כיוון אחד של שינוי ומשמעות השינוי-גידול תמידי באי-סדר.
הפיסיקאי הגרמני רודולף קלאוזיוס הוא שטבע את המונח "אנטרופיה", במחקריו בתרמודינמיקה מצא כי יש גודל פיסיקלי שלעולם אינו יכול לקטון וניסח את החוק השני של התרמודינמיקה. הפיסיקאי האוסטרי לודוויג בולצמן תיאר תיאור סטטיסטי את תופעת הגידול, וביסס את הקשר שבין אנטרופיה לאי-סדר. התהליכים שבהם גדלה האנטרופיה אינם הפיכים, לדוגמה: ערבוב שני גזים מתרחש ספונטנית, אך תהליך ההפרדה ביניהם לא יתרחש בלא התערבות חיצונית, אם הוא אפשרי בכלל. אם נעקוב אחרי התפתחותה של מערכת מעטת מרכיבים (למשל שני חלקיקים) ונתעד אותה בסרט צילום, נוכל להקרין את הסרט בכיוון הפוך (מהסוף להתחלה) ולקבל תהליך הפוך, שייתכן כמותו במציאות. לעומת זאת, כאשר המערכת רבת חלקיקים, אין התהליך ההפוך אפשרי – לא בשל אופי הכוחות בין החלקיקים השונים, אלא בשל מספרם הרב. מכאן שהסיבה לגידול באי-הסדר היא סטטיסטית, ומעידה על מעבר הזמן. במערכת מעטת חלקיקים, כיוון "חץ הזמן" מן העבר לעתיד אינו עדיף על הכיוון ההפוך, אך במערכת רבת חלקיקים, כיוון "חץ הזמן" ברור וחד-משמעי.
יש לציין כי חוק גידול האנטרופיה תקף רק בנוגע למערכות מבודדות. בהתערבות חיצונית אפשר להקטין את האנטרופיה במערכת כלשהי ולעשותה מסודרת יותר מכפי שהיתה קודם. אבל הקטנה זו מתבטאת בעליית האנטרופיה במערכת אחרת. ולכן המאזן הכולל מראה על גידול. לדוגמה: הקפאת מים בתא ההקפאה של מקרר מגדילה את הסדר (מפחיתה את האנטרופיה) במערך המולקולות שלהם. אבל הקירור כרוך בהפקת חום במקום אחר (מדחס המקרר), שמגדילה את האנטרופיה. החוק השני של התרמודינמיקה קובע כי כמות האנטרופיה שנוספה עקב פעולת המדחס תהיה תמיד גדולה מהירידה באנטרופיה עקב עקב קפיאת המים. לפיכך, האנטרופיה במערכת המקרר השלמה (הכוללת גם את תא ההקפאה וגם את המדחס) עלתה. לכאורה יש רק מערכת מבודדת אחת, והיא היקום כולו, כיוון שזוהי מערכת שהכול נמצא בה, התערבות חיצונית אינה אפשרית, ומכאן אפשר להסיק כי היקום מתקדם לקראת מצב של אי-סדר מירבי. הקוסמולוגיה מכנה זאת "מכת החום של היקום".
המתמטיקאי ארנולד זומרפלד, מאבות התיאוריה האטומית, אמר על האנטרופיה, מה שרבים חשים כשהם מנסים להתעמק בה ולהבינה: "בפעם הראשונה שאתה למד אותה, אינך מבין דבר. בפעם השנייה נדמה לך שאתה מבין אותה, להוציא כמה נקודות. בפעם השלישית אתה יודע שאינך מבין אותה, אולם התרגלת ואין זה מפריע לך עוד". דומני שגם מי שיצח ויסיים את ספרם של הזוג כפרי ימנה על הסוג השלישי. אבל אין זה צריך להרתיע מלהתמודד בכל זאת עם האתגר. אין ערוך לחשיבותה של האנטרופיה, ובכל זאת, סביר להניח שהאדם המשכיל מן השורה, המכיר ללא ספק מושגים כמו אנרגיה, תורת היחסות, כוח הכבידה וכדומה, לא שמע עליה מעודו. וגם רבים מאלה שמכירים את המושג אנטרופיה מודים שהם מבינים את המתמטיקה שלה, אבל לא תמיד יורדים לעומק משמעותה.
לספר שני חלקים עיקריים. החלק הראשון עוסק בהתפתחות ההיסטורית של החוק השני של התרמודינמיקה מתחילת המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20. בחלק זה נידונים ההיבטים הפיסיקליים של המושג אנטרופיה ושל התפלגויות האנרגיה הנובעות מרצונה לגדול. החלק השני עוסק בתוצאי האנטרופיה בתקשורת מחשבים ובלוגיקה (שנחקרו החל משנות הארבעים של המאה העשרים) וכן בהשפעת האנטרופיה על תופעות חברתיות.
נמצא כי האנטרופיה מתבטאת גם ברשתות חברתיות, רשתות תחבורה ורשתות תקשורת. המאפיין של כל הרשתות האלו הוא שהן אינן תוצאה של תכנון-על, אלא של קישור ספונטני של צמתים המתחברים יחדיו לפעילות רשתית, שהיד הנעלמה המנחה אותו היא הגדלת מספר המיקרו-מצבים, כלומר הגדלת האנטרופיה. בבדיקת התפלגות העושר נמצאה תוצאה מפתיעה: כאשר מחלקים חלקיקים בין קופסאות כך שלכל מיקרו-מצב יש הסתברות שווה (כל קופסה מקבילה למצב) מתקבלת חלוקה מאוד לא-שוויונית (חוק פרטו), המזכירה את התפלגות העושר בחברות בעלות כלכלה חופשית. דהיינו, קיימת הסתברות גבוהה שמספר אנשים קטן יזכה בצורה אקראית בסכומים גדולים מאוד, בעוד שהרוב יסתפקו בהרבה פחות – בניגוד לאינטואיציה שלנו.
הקטנת מספר האופציות העומדות לפנינו היא הפסד. כל מערכת בטבע שואפת להגדיל את האנטרופיה, כלומר את מספר האופציות. אבל הקטנת האנטרופיה במערכת אפשרית אך רק באמצעות הפעלת עבודה (כח) מבחוץ. החופש הוא האפשרות לבחור כרצוננו מהמספר הרב ביותר של אופציות העומדות בפנינו. האנטרופיה היא החופש, ושיוויון ההזדמנויות (ולא השיוויון עצמו) למיקסום מספר האופציות הוא החוק השני. כאשר מספר האופציות העומדות לרשותנו הוא אינסופי, הבחירה נעשית מקרית. "המיקרו-מצב שבו אנו נמצאים הוא גורלנו, שנקבע במשחק הקוביות של אלוהים", חותמים המחברים את ספרם.
עודד כפרי הוא בעל תואר דוקטור מהטכניון (1973) על מחקריו על קרינת הלייזר, עסק במחקר של תרמודינמיקה של אור, במטרולוגיה אופטית, בהצפנה ובהעברת נתונים. היה מדען בכיר וראש תחום בקריה למחקר גרעיני בנגב. כתב יותר ממאה מאמרים מדעיים ולזכותו עשרות פטנטים וספר מדעי. זכה במספר פרסים בינלאומיים ביניהם פרס ראשון בסביט. כיום יזם הי-טק. חווה כפרי הייתה מנהלת בית הספר לעובדים בשירותים חברתיים של משרד הרווחה בבאר-שבע. בנוסף תרגמה ספרי פנטזיה ומדע פופולרי. במסגרת עבודתה תרגמה וכתבה ספרים בנושא הכבוד לילד. כיום עוסקת בצילום.
"אנטרופיה – משחק הקוביות של אלוהים", סדרת "חממה ספרותית" מבית סטימצקי, עודד כפרי וחוה כפרי, בעריכת ד"ר עמנואל לוטם
מסע אל האושר
מדוע 89% מאוכלוסיית העולם מרוצה מחייה למרות המשבר הכלכלי, המתיחות סביב הגרעין האיראני והצפון קוריאני, שפעת העופות, שפעת החזירים, ומרעין בישין אחרים? ואיך זה קשור ל"מדע האושר", תחום מחקר מתפתח שהולך וצובר תאוצה? בשאלות אלו מתמודד הפיזיקאי, פרופ' יורם קירש, בספרו המרתק "מסע אל האושר" – הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והמתמטיקה של האושר. סקר ענק, שנערך לפני כשנתיים, שבו השתתפו 150 אלף איש מ-140 מדינות, הוכיח שאנשים הם אופטימיים בבסיסם. כמעט 90% ממשתתפי הסקר חשבו שבעוד חמש שנים (או בעוד שלוש שנים מהיום) חייהם יהיו טובים יותר. הברזילאים והאירים היו באותו זמן האופטימיים ביותר, המצרים והבולגרים הפסימיים ביותר והישראליים כהרגלם ממשיכים להאמין ש"יהיה טוב" ודורגו במקום ה-25. נתונתי הסקר הוצגו בוועידה של החברה האמריקנית לפסיכולוגיה שנערכה בסן-פרנציסקו. מדוע 89% מאוכלוסיית העולם מרוצה מחייה למרות המשבר הכלכלי, המתיחות סביב הגרעין האיראני והצפון קוריאני, שפעת העופות, שפעת החזירים, ומרעין בישין אחרים? ואיך זה קשור ל"מדע האושר", תחום מחקר מתפתח שהולך וצובר תאוצה?
בשאלות אלו מתמודד הפיזיקאי, פרופ' יורם קירש, בספרו המרתק "מסע אל האושר" – סדרת אופקים מדע של הוצאת "עם עובד". משנות השבעים של המאה העשרים, מציין פרופ' קירש, הלך והתפתח ענף מחקר בין-תחומי חדש שעיסוקו אושר, ומטרתו לחקור את הגורמים לאושר (או להעדרו) ולפתח דרכים יעילות להעלאת רמת העושר של הפרט. מחקרים חלוציים בתחום זה הופיעו בשנים 1970-1960 בהשפעת הפסיכולוגיה ההומניסטית ומחקרים סוציולוגיים על איכות החיים ותלותה בגורמים דמוגרפיים כמו הכנסה, גיל והשכלה. התפתחות זו הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים כאשר מחקר האושר היה לתחום מוכר ומקובל במדעי החברה: אוניברסיטאות יוקרתיות מציעות קורסים בנושא מחקר האושר, וסטודנטים לתואר שני ולדוקטורט כותבים עליו תזות. בכינוסים מדעיים דנים בחקר האושר, בדרכים להשיגו ובהשפעתו על בריאותנו ואורח חיינו, חוקרים והוגים בתחום האושר פרסמו ספרים ובהם עצות מעשיות המבוססות על מחקריהם והגותם. "גם מי שסבור שמחקר מדעי אינו הדרך הטובה ביותר לטיפול בנושא האושר לא יוכל להתעלם מהתובנות והמסקנות של מחקרי האושר המודרניים", טוען קירש.
פרופ' קירש מציין, כי הטענה המרכזית של חוקרי האושר היא, שתאוריות האושר של הפילוסופים הקלאסיים והמודרניים ושל אנשי "הזרם השלישי" בפסיכולוגיה אינן נסמכות על מחקרים אמפיריים העומדים בקריטריונים של מדעי החברה. לכן אין לראות בהן תיאוריות מדעיות, ומסקנותיהן הן בבחינת השערות לא מבוססות. לדוגמא, סוקרטס קבע כי "התנהגות מוסרית, היא הדרך לאושר". חוקרי האושר יטענו כי כדי לדעת אם סוקרטס צדק, צריך לערוך מחקר אמפירי על מדגם מייצג של האוכלוסייה, ולקבוע לכמה אחוזים מהנבדקים מתאימה קביעתו של סוקרטס. ליתר דיוק, המחקר צריך למדוד את המתאם בין שתי התכונות: "להיות מוסרי" ו"להיות מאושר". את מידת מוסריותם של המשתתפים במחקר אפשר לבדוק באמצעות שאלון שבוחן עמדות מוסריות, או להזמינם לניסוי שיעמיד במבחן את התנהגותם המוסרית (למשל, אפשר להכניס נבדק לחדר שבו מונח על הרצפה שטר כסף שאיבד, כביכול, הנבדק הקודם, ולבדוק אם הוא יחזיר את השטר או ייקח אותו לעצמו). את רמת האושר, כפי שנראה בהמשך, מציין פרופ' קירש, בודקים בדרך כלל באמצעות שאלון, או באמצעות רישום של מצבי רוח ורגשות לאורך פרק זמן.
חוקרי האושר משתמשים לעתים קרובות במונח רווחה סובייקטיבית (Subjective Well-Being,SWB) כשם נרדף ל"אושר שניתן למדידה. אפשר למדוד את האושר, או ה-SWB, באמצעות שאלון שמכיל שאלות בתחומים שונים, ובהן שאלה אחת על האושר, למשל: "עד כמה את/ה מאושר/ת, או לא מאושר/ת, בימים אלה?" נוסחים חלופיים שהופיעו במחקרים:
• "באופן כללי, באיזו מידה אתם חשים בדרך כלל מאושרים או לא מאושרים?"
• "נא סמנו את המשפט המתאר עד כמה אתם שבעי רצון מהחיים באופן כללי".
• "בהתחשב בדברים הטובים והרעים. כמה אתם מאושרים ומרוצים בימים אלה בהשוואה לאנשים אחרים?"
חוקרי האושר מבחינים בין המונח מאושר (happy) למונח מרוצה או שבע רצון (contented, satisfied) ואולם, מציין קירש בספרו, הנשאלים מייחסים למונחים הללו משמעות דומה בדרך כלל, לכן אפשר להניח ששני המונחים מודדים דברים דומים. אם כוללים שאלה מעין זו בסקר רב נבדקים, אפשר לקבוע את רמת האושר הממוצעת של קבוצות שונות באוכלוסיה. למשל, על ידי חישוב "ציון אושר ממוצע" של הקבוצה, או חישוב אחוז המשיבים שסיווגו עצמם כמאושרים או מרוצים מחייהם. לדוגמא, בסקר השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל נכללת מפעם לפעם השאלה: "עד כמה את/ה מרוצה מחייך?" והאפשרויות הן: מרוצה מאוד, מרוצה, לא כל כך מרוצה, בכלל לא מרוצה. על פי סקר שנערך ב-2006 היו 83% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 20 ומעלה) מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם. שיעור זה של שביעות רצון דומה לשיעור במדינות האיחוד האירופי ובמדינות מפותחות אחרות, שם הוא נע בין 80 ל-90 אחוזים. עוד נמצא כי בין היהודים 85% היו מרוצים (או מרוצים מאוד) לעומת 78% בין הערבים. אצל היהודים, שיעור שבעי הרצון בקרב החרדים היה 97%, בקרב הדתיים 86%, אצל החילוניים 85%, ואצל אלה שהגדירו עצמם מסורתיים 82%.
התוצאות המופיעות לעיל מעוררות את השאלה: איך ייתכן ששיעור המרוצים מחייהם בישראל הוא כה גבוה (83%), למרות המצב הביטחוני המתוח, חוסר היציבות הפוליטי, המתח הבין דתי והמחלוקות הפנימיות והקשיים הכלכליים? הייתכן שהישראלי המצוי מתקשה להודות – אפילו בסקר אנונימי – כי אין הוא מרוצה מחייו, ולכן הוא מגזים במידת שביעות רצונו? פרופ' קירש מציין כי שאלות דומות נשאלו גם במדינות עשירות ושלוות מישראל, משום שגם שם שיעור שביעות הרצון בסקרים נראה מופרז, והועלו טענות שהתוצאות מוטות בשל "רצייה חברתית" (social desirability): נטייה של הנבדק להציג דימוי חיובי, התואם נורמות חברתיות מקובלות. הטענה היא שבגלל חשיבות האושר בחברה המערבית, ההודאה כי אנו לא מאושרים או לא שבעי רצון מחיינו, מעמידה אותנו באור שלילי – כמי שלא הצליחו בחייהם. מכאן נובעת נטייה של הנשאלים להגזים במידת האושר או שביעות הרצון המדווחת. הפילוסוף רוברט נוזיק טען שאדם הנשאל אם הוא מאושר, או שבע רצון מחייו, מנסח לעצמו קריטריונים שבעזרתם יוכל להעריך את מידת אושרו או שביעות רצונו. רובנו נוטים לבחור בקריטריונים שיציגו אותנו כמאושרים, כדי להצדיק בחירות שעשינו ולהקנות ערך לחיינו. לדעת נוזיק, תרגיל לא מודע זה של הונאה עצמית גורם לכך שרוב הנשאלים בסקרים ובמחקרים מציינים שהם מאושרים או מרוצים מחייהם.
פרופ' קירש מביא פן נוסף לפקפק במהימנות סקרי האושר, וזאת בהתבסס על מחקרים שגילו כי הדיווח העצמי על האושר מושפע ממצבי רוח חולפים ומגורמים אקראיים כמו מזג האוויר. יתר על כן, כאשר שאלה על האושר מופיעה בשאלון שיש בו שאלות מתחומים שונים, היא עלולה להיות מושפעת משאלות קודמות. לדוגמא, בשאלון לסטודנטים הופיעה שאלה על מספר הפגישות הרומנטיות שהיו לנבדק בחודש האחרון. בחלק מהשאלונים השאלה הזו הופיעה אחרי השאלה "עד כמה אתה מאושר?" ואז המתאם בין שתי השאלות היה נמוך (0.12). ואולם בחלקם השאלה על הצלחה רומנטית הקדימה את השאלה על האושר ואז המתאם היה גבוה (0.66), וככל שמספר המפגשים היה גדול יותר, הנבדק ציין שהוא מאושר יותר. פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ייחס זאת לתופעה כללית שהוא כינה "אפקט המיקוד" או "אשליית המיקוד" (focusing illusion): התפיסה שלנו את האושר ברגע מסוים תלויה בהתמקדות תשומת הלב שלנו באותו רגע. כשאנו רעבים האושר הוא בשבילנו ארוחה משביעה, וכשאנו סובלים מנדודי שינה נדמה לנו שמאושר הוא מי ששנתו טובה. לפי כהנמן, אשליית המיקוד משפיעה על השיפוט שלנו על טיב האושר ועל מידת אושרנו עוד יותר מאשר הרצייה החברתית.
למרות כל האמור לעיל, מציין קירש, כי חוקרי האושר טוענים כי לדיווח הסובייקטיבי על מידת האושר אפשר לייחס אמינות גבוהה למדי, ויש להם כמה נימוקים לכך. הנימוק הראשון – נכון שמצבי רוח חולפים ואירועים אקראיים גורמים אצל חלק מהנשאלים להפרזה ברמת האושר המדווחת, ואצל האחרים להפחתה בדיווח. אבל במדגם מספיק גדול ההטיות מקזזות במידה רבה זו את זו כך שהתוצאה הממוצעת, שרק לה יש חשיבות, מודדת את "האושר היציב" ואינה מושפעת מגורמים חולפים. נימוק שני הוא ההתקדמות במחקר האושר אפשרה לשפר את השאלונים ולהגדיל את המהימנות והתוקף שלהם, למשל, על ידי שימוש בכמה שאלות במקום בשאלה אחת או על ידי ניסוח שמונע אשליית מיקוד ומפחית את השפעת הרצייה החברתית (למשל, במקום לשאול "כמה פעמים בכית בשבוע האחרון?"
אפשר לנסח את השאלה כך: "מחקרים הראו כי בכי יכול לשפר את הבריאות הנפשית. כמה פעמים בכית בשבוע האחרון?"). נימוק נוסף, כפי שנראה בהמשך, מדינות מפותחות ועשירות מתאפיינות בשיעורים גבוהים של שביעות רצון. במדינות עניות ובמדינות שסובלות משחיתות, ממשטר לא דמוקרטי ומאיכות חיים ירודה, רמת האושר הממוצע צונחת. מכאן שהסקרים משקפים מצב אמיתי של איכות החיים ורווחה. והנימוק האחרון הוא שמחקרים גילו מתאם גבוה למדי בין הדיווח העצמי על מידת האושר למדדים אובייקטיביים כדוגמת דיווחים של חברים וקרובים, התרשמות של המראיין מאישיותו של הנבדק (בין השאר, על פי מספר הפעמים שהנבדק חייך בעת הריאיון), היכולת של הנבדק להיזכר באירועים חיוביים ושליליים שקרו לו (נבדקים שדיווחו על רמת אושר גבוהה זכרו יותר אירועים חיוביים משליליים, והיפוכו של דבר בנבדקים שדיווחו על רמת אושר נמוכה).
נמצא גם מתאם חיובי בין הדיווח העצמי למדדים פסיכולוגיים, כגון הפעילות החשמלית של המוח והכמות של הורמונים בדם. מתברר כי רגשות חיוביים קשורים לפעילות רבה יותר בצד השמאלי של קליפת המוח ורגשות שליליים- לפעילות בצד הימני. ההפרש בין רמות הפעילות בשני הצדדים נמצא במתאם חיובי עם רמת האושר על פי הדיווח העצמי. במדידות שנערכו על נבדקים לאורך היום נמצא קשר הפוך בין רמת האושר בדיווח העצמי לבין רמת רמת ההורמון קורטיזול בדם, שהפרשתו מוגברת במצבי לחץ.
פרופ' יורם קירש בתל-אביב ב-1945. למד בבית הספר ביל"ו ובתיכון צייטלין. שירת בגולני ובחיל המודיעין. לאחר שחרורו מהצבא למד פיזיקה ומתמטיקה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, שאותו סיים בשנת 1968. את לימודי התואר השני סיים באוניברסיטת תל-אביב ב-1971 ואת הדוקטורט ב-1978. נושא עבודת הדוקטורט שלו, היהEffects of UV radiation on optical and electrical properties of alkaline earth fluorides. במקביל ללימודי הפיזיקה סיים קירש תואר שני במדעי הניהול בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1971 החל ללמד באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1976 הצטרף קירש לסגל האוניברסיטה הפתוחה שנוסדה באותה עת. בשנת 1987 מונה לפרופסור חבר ובשנת 1991 לפרופסור מן המניין. בנוסף שימש חוקר אורח ופרופסור אורח באוניברסיטת מרילנד בארה"ב ובאוניברסיטת אוקספורד בבריטניה. בשנת 1997 השלים תואר b.a. במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה. קירש פיתח באוניברסיטה הפתוחה קורסים בפיזיקה, בהם הקורס "יסודות הפיזיקה" והקורס "תורת היחסות". בשנת 2002 יצא ספרו "מהפכות בהלכה" העוסק בהתפתחות ההלכה האורתודוקסית, ובו הציג פתרונות לבעיות הלכתיות כמו בעיית העגונות ומסורבות הגט. בשנת 2006 ראה אור ספרו "היקום על פי הפיסיקה המודרנית", ספר מדע פופולרי העוסק ברעיונות העיקריים של הפיזיקה המודרנית. קירש הוא חבר בתנועה הדתית-ליברלית נאמני תורה ועבודה (הקטע הביוגרפי מבוסס על ויקיפדיה).
"מסע אל האושר" – סדרת אופקים מדע של הוצאת "עם עובד", פרופ' יורם קירש
|
.jpg?id=3823223){kind=small}
