|
מסע אל האושר | ירח טל
מדוע 89% מאוכלוסיית העולם מרוצה מחייה למרות המשבר הכלכלי, המתיחות סביב הגרעין האיראני והצפון קוריאני, שפעת העופות, שפעת החזירים, ומרעין בישין אחרים? ואיך זה קשור ל"מדע האושר", תחום מחקר מתפתח שהולך וצובר תאוצה? בשאלות אלו מתמודד הפיזיקאי, פרופ' יורם קירש, בספרו המרתק "מסע אל האושר" – הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והמתמטיקה של האושר
סקר ענק, שנערך לפני כשנתיים, שבו השתתפו 150 אלף איש מ-140 מדינות, הוכיח שאנשים הם אופטימיים בבסיסם. כמעט 90% ממשתתפי הסקר חשבו שבעוד חמש שנים (או בעוד שלוש שנים מהיום) חייהם יהיו טובים יותר. הברזילאים והאירים היו באותו זמן האופטימיים ביותר, המצרים והבולגרים הפסימיים ביותר והישראליים כהרגלם ממשיכים להאמין ש"יהיה טוב" ודורגו במקום ה-25. נתונתי הסקר הוצגו בוועידה של החברה האמריקנית לפסיכולוגיה שנערכה בסן-פרנציסקו. מדוע 89% מאוכלוסיית העולם מרוצה מחייה למרות המשבר הכלכלי, המתיחות סביב הגרעין האיראני והצפון קוריאני, שפעת העופות, שפעת החזירים, ומרעין בישין אחרים? ואיך זה קשור ל"מדע האושר", תחום מחקר מתפתח שהולך וצובר תאוצה?
בשאלות אלו מתמודד הפיזיקאי, פרופ' יורם קירש, בספרו המרתק "מסע אל האושר" – סדרת אופקים מדע של הוצאת "עם עובד". משנות השבעים של המאה העשרים, מציין פרופ' קירש, הלך והתפתח ענף מחקר בין-תחומי חדש שעיסוקו אושר, ומטרתו לחקור את הגורמים לאושר (או להעדרו) ולפתח דרכים יעילות להעלאת רמת העושר של הפרט. מחקרים חלוציים בתחום זה הופיעו בשנים 1970-1960 בהשפעת הפסיכולוגיה ההומניסטית ומחקרים סוציולוגיים על איכות החיים ותלותה בגורמים דמוגרפיים כמו הכנסה, גיל והשכלה. התפתחות זו הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים כאשר מחקר האושר היה לתחום מוכר ומקובל במדעי החברה: אוניברסיטאות יוקרתיות מציעות קורסים בנושא מחקר האושר, וסטודנטים לתואר שני ולדוקטורט כותבים עליו תזות. בכינוסים מדעיים דנים בחקר האושר, בדרכים להשיגו ובהשפעתו על בריאותנו ואורח חיינו, חוקרים והוגים בתחום האושר פרסמו ספרים ובהם עצות מעשיות המבוססות על מחקריהם והגותם. "גם מי שסבור שמחקר מדעי אינו הדרך הטובה ביותר לטיפול בנושא האושר לא יוכל להתעלם מהתובנות והמסקנות של מחקרי האושר המודרניים", טוען קירש.
פרופ' קירש מציין, כי הטענה המרכזית של חוקרי האושר היא, שתאוריות האושר של הפילוסופים הקלאסיים והמודרניים ושל אנשי "הזרם השלישי" בפסיכולוגיה אינן נסמכות על מחקרים אמפיריים העומדים בקריטריונים של מדעי החברה. לכן אין לראות בהן תיאוריות מדעיות, ומסקנותיהן הן בבחינת השערות לא מבוססות. לדוגמא, סוקרטס קבע כי "התנהגות מוסרית, היא הדרך לאושר". חוקרי האושר יטענו כי כדי לדעת אם סוקרטס צדק, צריך לערוך מחקר אמפירי על מדגם מייצג של האוכלוסייה, ולקבוע לכמה אחוזים מהנבדקים מתאימה קביעתו של סוקרטס. ליתר דיוק, המחקר צריך למדוד את המתאם בין שתי התכונות: "להיות מוסרי" ו"להיות מאושר". את מידת מוסריותם של המשתתפים במחקר אפשר לבדוק באמצעות שאלון שבוחן עמדות מוסריות, או להזמינם לניסוי שיעמיד במבחן את התנהגותם המוסרית (למשל, אפשר להכניס נבדק לחדר שבו מונח על הרצפה שטר כסף שאיבד, כביכול, הנבדק הקודם, ולבדוק אם הוא יחזיר את השטר או ייקח אותו לעצמו). את רמת האושר, כפי שנראה בהמשך, מציין פרופ' קירש, בודקים בדרך כלל באמצעות שאלון, או באמצעות רישום של מצבי רוח ורגשות לאורך פרק זמן.
חוקרי האושר משתמשים לעתים קרובות במונח רווחה סובייקטיבית (Subjective Well-Being,SWB) כשם נרדף ל"אושר שניתן למדידה. אפשר למדוד את האושר, או ה-SWB, באמצעות שאלון שמכיל שאלות בתחומים שונים, ובהן שאלה אחת על האושר, למשל: "עד כמה את/ה מאושר/ת, או לא מאושר/ת, בימים אלה?" נוסחים חלופיים שהופיעו במחקרים:
"באופן כללי, באיזו מידה אתם חשים בדרך כלל מאושרים או לא מאושרים?"
"נא סמנו את המשפט המתאר עד כמה אתם שבעי רצון מהחיים באופן כללי".
"בהתחשב בדברים הטובים והרעים. עד כמה אתם מאושרים ומרוצים בימים אלה בהשוואה לאנשים אחרים?"
ישראל: מדינה מאושרת. חוקרי האושר מבחינים בין המונח מאושר (happy) למונח מרוצה או שבע רצון (contented, satisfied) ואולם, מציין קירש בספרו, הנשאלים מייחסים למונחים הללו משמעות דומה בדרך כלל, לכן אפשר להניח ששני המונחים מודדים דברים דומים. אם כוללים שאלה מעין זו בסקר רב נבדקים, אפשר לקבוע את רמת האושר הממוצעת של קבוצות שונות באוכלוסיה. למשל, על ידי חישוב "ציון אושר ממוצע" של הקבוצה, או חישוב אחוז המשיבים שסיווגו עצמם כמאושרים או מרוצים מחייהם. לדוגמא, בסקר השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל נכללת מפעם לפעם השאלה: "עד כמה את/ה מרוצה מחייך?" והאפשרויות הן: מרוצה מאוד, מרוצה, לא כל כך מרוצה, בכלל לא מרוצה. על פי סקר שנערך ב-2006 היו 83% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 20 ומעלה) מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם. שיעור זה של שביעות רצון דומה לשיעור במדינות האיחוד האירופי ובמדינות מפותחות אחרות, שם הוא נע בין 80 ל-90 אחוזים. עוד נמצא כי בין היהודים 85% היו מרוצים (או מרוצים מאוד) לעומת 78% בין הערבים. אצל היהודים, שיעור שבעי הרצון בקרב החרדים היה 97%, בדתיים 86%, אצל החילוניים 85%, ואצל אלה שהגדירו עצמם מסורתיים 82%.
התוצאות המופיעות לעיל מעוררות את השאלה: איך ייתכן ששיעור המרוצים מחייהם בישראל הוא כה גבוה (83%), למרות המצב הביטחוני המתוח, חוסר היציבות הפוליטי, המתח הבין דתי והמחלוקות הפנימיות והקשיים הכלכליים? הייתכן שהישראלי המצוי מתקשה להודות – אפילו בסקר אנונימי – כי אין הוא מרוצה מחייו, ולכן הוא מגזים במידת שביעות רצונו? פרופ' קירש מציין כי שאלות דומות נשאלו גם במדינות עשירות ושלוות מישראל, משום שגם שם שיעור שביעות הרצון בסקרים נראה מופרז, והועלו טענות שהתוצאות מוטות בשל "רצייה חברתית" (social desirability): נטייה של הנבדק להציג דימוי חיובי, התואם נורמות חברתיות מקובלות. הטענה היא שבגלל חשיבות האושר בחברה המערבית, ההודאה כי אנו לא מאושרים או לא שבעי רצון מחיינו, מעמידה אותנו באור שלילי – כמי שלא הצליחו בחייהם. מכאן נובעת נטייה של הנשאלים להגזים במידת האושר או שביעות הרצון המדווחת. הפילוסוף רוברט נוזיק טען שאדם הנשאל אם הוא מאושר, או שבע רצון מחייו, מנסח לעצמו קריטריונים שבעזרתם יוכל להעריך את מידת אושרו או שביעות רצונו. רובנו נוטים לבחור בקריטריונים שיציגו אותנו כמאושרים, כדי להצדיק בחירות שעשינו ולהקנות ערך לחיינו. לדעת נוזיק, תרגיל לא מודע זה של הונאה עצמית גורם לכך שרוב הנשאלים בסקרים ובמחקרים מציינים שהם מאושרים או מרוצים מחייהם.
פרופ' קירש מביא פן נוסף לפקפק במהימנות סקרי האושר, וזאת בהתבסס על מחקרים שגילו כי הדיווח העצמי על האושר מושפע ממצבי רוח חולפים ומגורמים אקראיים כמו מזג האוויר. יתר על כן, כאשר שאלה על האושר מופיעה בשאלון שיש בו שאלות מתחומים שונים, היא עלולה להיות מושפעת משאלות קודמות. לדוגמא, בשאלון לסטודנטים הופיעה שאלה על מספר הפגישות הרומנטיות שהיו לנבדק בחודש האחרון. בחלק מהשאלונים השאלה הזו הופיעה אחרי השאלה "עד כמה אתה מאושר?" ואז המתאם בין שתי השאלות היה נמוך (0.12). ואולם בחלקם השאלה על הצלחה רומנטית הקדימה את השאלה על האושר ואז המתאם היה גבוה (0.66), וככל שמספר המפגשים היה גדול יותר, הנבדק ציין שהוא מאושר יותר. פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ייחס זאת לתופעה כללית שהוא כינה "אפקט המיקוד" או "אשליית המיקוד" (focusing illusion): התפיסה שלנו את האושר ברגע מסוים תלויה בהתמקדות תשומת הלב שלנו באותו רגע. כשאנו רעבים האושר הוא בשבילנו ארוחה משביעה, וכשאנו סובלים מנדודי שינה נדמה לנו שמאושר הוא מי ששנתו טובה. לפי כהנמן, אשליית המיקוד משפיעה על השיפוט שלנו על טיב האושר ועל מידת אושרנו עוד יותר מאשר הרצייה החברתית.
למרות כל האמור לעיל, מציין קירש, כי חוקרי האושר טוענים כי לדיווח הסובייקטיבי על מידת האושר אפשר לייחס אמינות גבוהה למדי, ויש להם כמה נימוקים לכך. הנימוק הראשון – נכון שמצבי רוח חולפים ואירועים אקראיים גורמים אצל חלק מהנשאלים להפרזה ברמת האושר המדווחת, ואצל האחרים להפחתה בדיווח. אבל במדגם מספיק גדול ההטיות מקזזות במידה רבה זו את זו כך שהתוצאה הממוצעת, שרק לה יש חשיבות, מודדת את "האושר היציב" ואינה מושפעת מגורמים חולפים. נימוק שני הוא ההתקדמות במחקר האושר אפשרה לשפר את השאלונים ולהגדיל את המהימנות והתוקף שלהם, למשל, על ידי שימוש בכמה שאלות במקום בשאלה אחת או על ידי ניסוח שמונע אשליית מיקוד ומפחית את השפעת הרצייה החברתית (למשל, במקום לשאול "כמה פעמים בכית בשבוע האחרון?".
אפשר לנסח את השאלה כך: "מחקרים הראו כי בכי יכול לשפר את הבריאות הנפשית. כמה פעמים בכית בשבוע האחרון?"). נימוק נוסף, כפי שנראה בהמשך, מדינות מפותחות ועשירות מתאפיינות בשיעורים גבוהים של שביעות רצון. במדינות עניות ובמדינות שסובלות משחיתות, ממשטר לא דמוקרטי ומאיכות חיים ירודה, רמת האושר הממוצע צונחת. מכאן שהסקרים משקפים מצב אמיתי של איכות החיים ורווחה. והנימוק האחרון הוא שמחקרים גילו מתאם גבוה למדי בין הדיווח העצמי על מידת האושר למדדים אובייקטיביים כדוגמת דיווחים של חברים וקרובים, התרשמות של המראיין מאישיותו של הנבדק (בין השאר, על פי מספר הפעמים שהנבדק חייך בעת הריאיון), היכולת של הנבדק להיזכר באירועים חיוביים ושליליים שקרו לו (נבדקים שדיווחו על רמת אושר גבוהה זכרו יותר אירועים חיוביים משליליים, והיפוכו של דבר בנבדקים שדיווחו על רמת אושר נמוכה).
נמצא גם מתאם חיובי בין הדיווח העצמי למדדים פסיכולוגיים, כגון הפעילות החשמלית של המוח והכמות של הורמונים בדם. מתברר כי רגשות חיוביים קשורים לפעילות רבה יותר בצד השמאלי של קליפת המוח ורגשות שליליים- לפעילות בצד הימני. ההפרש בין רמות הפעילות בשני הצדדים נמצא במתאם חיובי עם רמת האושר על פי הדיווח העצמי. במדידות שנערכו על נבדקים לאורך היום נמצא קשר הפוך בין רמת האושר בדיווח העצמי לבין רמת רמת ההורמון קורטיזול בדם, שהפרשתו מוגברת במצבי לחץ.
פרופ' יורם קירש בתל-אביב ב-1945. למד בבית הספר ביל"ו ובתיכון צייטלין. שירת בגולני ובחיל המודיעין. לאחר שחרורו מהצבא למד פיזיקה ומתמטיקה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, שאותו סיים בשנת 1968. את לימודי התואר השני סיים באוניברסיטת תל-אביב ב-1971 ואת הדוקטורט ב-1978. נושא עבודת הדוקטורט שלו, היהEffects of UV radiation on optical and electrical properties of alkaline earth fluorides. במקביל ללימודי הפיזיקה סיים קירש תואר שני במדעי הניהול בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1971 החל ללמד באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1976 הצטרף קירש לסגל האוניברסיטה הפתוחה שנוסדה באותה עת. בשנת 1987 מונה לפרופסור חבר ובשנת 1991 לפרופסור מן המניין. בנוסף שימש חוקר אורח ופרופסור אורח באוניברסיטת מרילנד בארה"ב ובאוניברסיטת אוקספורד בבריטניה. בשנת 1997 השלים תואר b.a. במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה. קירש פיתח באוניברסיטה הפתוחה קורסים בפיזיקה, בהם הקורס "יסודות הפיזיקה" והקורס "תורת היחסות". בשנת 2002 יצא ספרו "מהפכות בהלכה" העוסק בהתפתחות ההלכה האורתודוקסית, ובו הציג פתרונות לבעיות הלכתיות כמו בעיית העגונות ומסורבות הגט. בשנת 2006 ראה אור ספרו "היקום על פי הפיסיקה המודרנית", ספר מדע פופולרי העוסק ברעיונות העיקריים של הפיזיקה המודרנית. קירש הוא חבר בתנועה הדתית-ליברלית נאמני תורה ועבודה (הקטע הביוגרפי מבוסס על ויקיפדיה).
|
.jpg?id=3823223){kind=small}
