|
כוח אמביוולנטי | תאיר קרזי-פרסלר
בין העצמה מתמשכת לטראומה עיקשת: תפישות הכוח של נשים אשר שירתו בעמדות קצונה ופיקוד בצבא מפרספקטיבה של זמן. עבודת המאסטר של כותבת המאמר, בהנחיית ד"ר אורנה ששון-לוי מהמחלקה לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה בבר-אילן, היא חלק מפרוייקט מחקר רחב, בין-אוניברסיטאי, המנסה להתחקות אחר מקום השירות הצבאי בסיפור החיים של נשים בישראל. המחקר ממומן על-ידי מענק האקדמיה הישראלית למדעים. המאמר פורסם בערוץ המדע באתר הארץ, המשותף לעיתון ולבר-אילן
מחקר חדש בדק את מערך המשמעויות שמקבל השירות הצבאי במהלך חייהן של נשים אשר שרתו כקצינות. המחקר מתמקד באופנים שנשים אלו מתמודדות עם ההשלכות של חוויית הכוח בצבא בדיעבד (10 עד 20 שנים אחרי שחרורן מצה"ל) ובאופני עיצוב זהותן כנשים אזרחיות לאור שירותן הצבאי בעבר. השאלה המרכזית שהנחתה את המחקר הייתה כיצד משפיעה חוויה מתמשכת בתוך שדה גברי על תפישתן העצמית של הקצינות ועל המשמעויות שהן מקנות למושג הכוח לאחר שנים מן השחרור?
האלופה אורנה ברביבאי, הקצינה הבכירה ביותר בתולדות צה"ל | צילום: דובר צה"ל
שאלה זאת משמעותית במיוחד בהתבסס על מחקרים קודמים שמצאו שהכוח מהווה מושג בסיסי בהקשר הצבאי וממלא בדרך-כלל תפקיד מרכזי בהבניה של דימויים מנהיגותיים גבריים. מתוך שאלה זאת נגזרו השאלות העיקריות העומדות בבסיס העבודה והן: כיצד נשים אשר שירתו כקצינות תופשות בדיעבד את הכוח שהיה בידיהן בעת שירותן הצבאי? מהן המשמעויות שהן מעניקות לחוויות הכוח בעת שירותן הצבאי? והאם המשמעויות הללו משתנות במהלך חייהן? שאלות אלו קריטיות לבחינה הן בשל המעמד והיוקרה החברתית שיש לצבא בחברה הישראלית והן בשל אופיו הממוגדר של הצבא המעניק ערכיות יתרה לגברים ולגבריות. ככלל, חשוב לציין כי נושא השלכות השירות הצבאי על מהלך חייהן של נשים בישראל, לא נחקר עדיין, על-אף חשיבותו, ולכן המחקר הנוכחי הוא במידה רבה חלוצי.
בחינת שאלות המחקר נערכה בשיטת המחקר האיכותנית, תוך התבססות על ההנחה הפנומנולוגית כי המציאות נוצרת דרך תהליכי פרשנות המתקיימים בתודעת הנחקרת. לצורך המחקר רואיינו 25 נשים בטווח גילאים בין 30-40 אשר שירתו כקצינות עד דרגת סרן, במגוון תפקידים ובמגוון סביבות שירות. רוב המרואיינות ממוצא אשכנזי ורובן ככולן הן בנות המעמד הבינוני והבינוני-גבוה. ייחודיותו של המחקר הנוכחי מתבטאת אפוא בכך שהוא מתמקד בקטגוריה חברתית אשר קיבלה עד כה תשומת לב מחקרית מועטה יחסית והיא זו של נשים אשר הצבא לא הדיר אותן לכאורה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אתנו-מעמדית.
מתוך הראיונות עצמם עלה נושא תפישת הכוח והפתיע בעוצמתו ובמיקומו המרכזי בסיפורי המרואיינות. המחקר אמור היה לעסוק בתפישות סובייקטיביות של נשים קצינות הנוגעות להשלכות השירות הצבאי על מהלך החיים במגוון היבטים כגון, תפישות אזרחיות-פוליטיות, תעסוקה ועוד. אולם, שדה הכוח התגלה כמהותי, מרתק ועמוק הרבה יותר מכפי שניתן היה לדמיין בתחילה, לכן ראוי היה להופכו למוקד המרכזי של מחקר זה. לבסוף, המחקר מראה שעבור הקצינות, החוויות המשמעותיות בשירות הצבאי היו קשורות בהתמודדות אמביוולנטית עם כוח. חוויות אלה נתפשות בו-זמנית כמלמדות, כמחזקות, כמעשירות וכן כטראומטיות וכרוויות סבל.
המרואיינות סיפרו בערגה על התקופה המשמעותית כקצינות, כפרק חיים אשר העניק להן תחושות של מימוש עצמי לאורך השנים. הדבר בא לידי ביטוי במיומנויות מקצועיות קונקרטיות שהן סיגלו לעצמן בעת השירות הצבאי ובתחושות של גילוי עצמי, גדילה והתפתחות פרסונאלית. יחד עם זאת, במקביל לתחושות החיוביות, ניתן היה לשים לב כי חווית הכוח שחוו חלק מן המרואיינות נתפשה על ידן כדואלית: אמנם רובן דיברו על תקופת השירות הצבאי כקצינות כגורם מעצים ומחזק לאורך החיים אך בו בזמן הן ביקרו את היחס המפלה שהן קיבלו בסביבה הצבאית הגברית. התחושות הדואליות הללו עולות בקנה אחד עם ממצאי מחקרים קודמים של ד"ר אורנה ששון-לוי, המלמדים כי שירותן הצבאי של נשים נתפש כמרחב רווי מתח אשר טבועה בו תחושת אמביוולנטיות.
תגובותיהן של הקצינות למפגשים "מחודשים" עם הכוח מתקופת שירותן הצבאי היו מגוונות. התגובות כרוכות למשל בניסיונות תיקון ושחזור חוויות מן השירות הצבאי, בהתנתקות מדפוסי התנהגות אותם הן תופשות ככוחניות, בשינוי תסריט חיים אישי ומקצועי-תעסוקתי ועוד. תגובות אלו מקורן בחוויה אותה חלק ניכר מן המרואיינות תפשו כטראומטית. הטענה המרכזית היא שניתן להמשיג את הטראומה הנדונה כ"טראומה עיקשת", כלומר טראומטיזציה חברתית המשכית אשר מופעה לרוב סמוי.
ממרחק הזמן בעבור הנשים אשר שירתו כקצינות, השירות הצבאי נתפס כפרק חיים שיש בו כוחות מעצימים, משחררים, כובלים ומדכאים גם יחד. ייתכן וההסבר לטראומה שהן חוו טמון במיקומן המבני, בשולי מערך הקצונה במוסד הצבאי הממוגדר. למרות זאת, נראה שכוחן המינורי לכאורה של הקצינות הזוטרות התגלה כבעל השלכות רבות עוצמה על המשך חייהן. מבחוץ נדמה היה שהן משתייכות לקבוצה חברתית דומיננטית וכי הן מילאו עמדה מקצועית יוקרתית ומוערכת, אך לעיתים קרובות הן עצמן חשו מודרות. משום כך, ייתכן כי התחושה האמביוולנטית בנוגע לכוח היא גם תוצר של קונפליקט תמידי בין תחושת דומיננטיות לבין תחושת שוליות או אולי בין תחושת זכאות לבין תחושת מוגבלות בשימוש בכוח. דרך סיפוריהן הייחודיים של המרואיינות בעבודה זו ניתן ללמוד גם על המתח הרב והיחסיות הגלומה במושג הכוח באופן מיוחד בנוגע לנשים בתפקידי פיקוד בצבא.
|
.jpg?id=3823223){kind=small}
