|
ברוח ה"וולנטיין דיי": על אהבה והתאהבות | רעות לוי
אתמול נחגג יום האהבה בעולם המערבי לזכר ולנטינוס הקדוש פטרון האוהבים. לא מעט יצירות נעשו על האהבה. שלל שירים, מחזות וסיפורים נכתבו למענה וניסו להגדירה. בשיא תמימותי החלטתי גם אני לתארה ולהסביר על השוני בין אהבה להתאהבות
אתמול (14 בפברואר) התקיים חג האהבה ה"וויילנטיין דיי" (valentine’s day) לזכרו של ולנטינוס הקדוש. בנצרות יש מספר גרסאות אודותיו, לפי אחת האגדות ולנטינוס השיא זוגות אוהבים צעירים בניגוד לחוקי הנצרות בתקופת הקיסר קלאודיוס השני גותיקוס ועל כך נידון למוות. טרם גזר הדין הוא כתב מכתב לבתה של הסוהרת ובסופו חתם "שלך ולנטיין", בשל כך, הוא הפך לפטרון האוהבים. ברבות השנים הפך היום המקודש לחג האהבה בעולם המערבי וגם בישראל אומץ, בנוסף ליום האהבה הישראלי "ט"ו באב", אם כי לא באופן פורמלי.
לא מעט יצירות נעשו על האהבה. שלל שירים, מחזות וסיפורים נכתבו למענה וניסו להגדירה. "אהבה היא כשמחים לתת אחד לשני הרבה מעבר למה ששמחים לקבל", כך הוגדרה אהבה בספרה של יהודית קציר "למאטיס יש את השמש בבטן". בספר "פשר הלילה" כותב הסופר הבריטי מייקל קוקס על אהבתו הנכזבת: "אהבתי אותה. זו הייתה האמת הפשוטה. הדבר נפל עלי בחטף, על כנפי נשרים, אכזר כמוות: ללא מוצא וללא עוררין. לא חשתי שמחה על מצבי החדש, שכן למה ישמח העבד הנכבש? אהבתי אותה, בלא תקווה שתשיב לי איי פעם אהבה".
לא רק באמנות האהבה באה לידי ביטוי. חוקרי המדע מסבירים אותה באמצעות תהליכים כימיים וביולוגיים. פסיכולוגים בנו מודלים בניסיון להגדירה ולתארה. הרופא והפסיכיאטר היהודי וינאי ויקטור אמיל פרנקל ראה באהבה כמטרה הסופית והנעלה ביותר אליה האדם שואף. ויליאם שייקספיר כתב במחזו הידוע "רומאיו ויוליה": האהבה היא כעשן העשוי מאדים של אנחות. כאשר טהורה היא, האש מפעפעת בעיני האוהבים. כאשר כעוסה היא, הים מוזן מדמעות האוהבים. ומה היא עוד? הטירוף הכי מוסתר, מרירות חונקת ומתיקות שנשמרת."
לא כולם תופסים את האהבה כמושג רוחני. בין היתר, הציבור האתאיסטי ברובו מתבסס על ההסבר המדעי – כאשר שני אנשים אוהבים אחד השני ומתבוננים זה בזה מופעל במוחם מנגנון עצבי שמשפיע על האהבה ביניהם, על אותו עיקרון מופעלים מנגנונים עצביים בעת התמכרות לסמים כבדים. המדע הוכיח באמצעות מחקרים תופעות שונות שחלות על גופנו בתהליך האהבה. אך יש להפריד ולהבדיל בין אהבה שנמשכת תקופה ארוכה לעומת התאהבות (Infatuation) שנמשכת על פי מחקרים לכל היותר שנתיים.
התאהבות מאופיינת בכמה אספקטים ביולוגיים. הכימיקלים אצל האנשים מופעלים כאשר הם מבחינים בבני אדם שמתנהגים באופן דומה אליהם או שדומים להם חיצונית. כלומר, הכימיקלים הם הגורם העיקרי להתאהבות. הם גורמים למשיכה. פעימות הלב והדופק נגרמות כתוצאה מהמוליכים העצביים הנוראפינפרין, והדופמין הגורם לתופעה המוכרת "פרפרים בבטן". להשלמת תהליך ההתאהבות, רמות נמוכות של הסרוטונין גורמות לכאורה להתמכר לבן הזוג. ההורמון אוקסיטוצין – המכונה הורמון האהבה – מגביר את הקשר הרגשי. האנדורפין שמצוי במוח משפר את מצב הרוח ויחד עם ההורמון הוזופרסין הם משמרים את תהליך ההתאהבות לקשר ארוך טווח. חוקרים טוענים כי כך נוצרת אהבה, הכימיקלים גורמים לאדם לעשות הכל למען אהבת חייו גם לתקופה ארוכה.
אני מסכימה שהתאהבות מסתכמת בפרץ רגעי שנובע מאותם כימקלים שמשפיעים על הרגשות והמאוויים ומשנים אותם לפרק זמן מוגבל, אך לא ניתן לומר שהאהבה היא עניין ביולוגי גרידא. אהבה מניעה אנשים לפעול לעיתים בדרכים קיצוניות: לפעול בניגוד מוחלט לרציונאל, לשנות צורת חשיבה, להתפשר ואף במקרים קיצוניים לסגוד ולהעריץ את מושא אהבתם (מה שנקרא אהבה מזוכיסטית). אהבה היא מעבר. מעבר לחומריות, מעבר למשיכה המינית, מעבר לריצוי הרגשות, מעבר להתאהבות. אהבה צורבת, חודרת עמוק אל תוך הנפש, מדכאת את ה"אני" הפנימי לטובת אחר, ברגע שהיא כובשת את הלב, היא חזקה מאין כמותה. אי לכך, היא מלווה בסכנה שהנפש תתאכזב, תתרסק ותשבר. אהבה נבנית לאורך תקופה ארוכה, ומאידך עלולה לגווע בן-רגע. האהבה היא לא פשוטה כלל, אבל היא כנראה שווה את הסיכון כי האופציה שעומדת מולה היא – לא לאהוב.
|
.jpg?id=3823223){kind=small}
