|
אורית רודריגז-גרסייה. יהודיה-הולנדית, סבא מוסלמי, לומדת בבר-אילן | ניר לויטן
אורית רודריגז-גרסייה, יהודיה-הולנדית בעלת שורשים אינדונזים מוסלמיים, עשתה צעד אמיץ ועלתה לארץ לפני מספר שנים, בעוד היא מותירה את משפחתה ואת קהילתה היהודית-פורטוגלית מאחור. באופן טבgי היא מצאה את עצמה לומדת כאן, בבר-אילן. סיפורה יכול ללמד דבר או חצי דבר על הציונות מודל 2011 ולהדגים איך הרצון לעשות עלייה ולחיות בארץ הם לא קלישאה. הזכרנו כי סבה הוא מוסלמי?
אורית רודריגז-גרסייה נולדה באמסטרדם, הולנד. היא התחילה את לימודיה בבית ספר היהודי "ראש פינה" ולאחר מכן המשיכה בתיכון היהודי. בסיום התיכון לפני 4 שנים, החליטה להצטרף לתוכנית "להבה" – תוכנית של אנגלים, אמריקאים והולנדים, שתפקידה להפגיש יהודים מכל העולם בארץ למשך שנה. במהלך התוכנית אורית טיילה במקומות שונים בארץ כאשר היא נחשפה לערכי ציונות, מנהיגות והיסטוריה של עם ישראל.
אורית. התנדבה במגן דוד אדום והחליטה להישאר בארץ
אורית מספרת על התוכנית ועל המחשבות הראשונות לחיות בארץ: "במהלך התוכנית, הגעתי ללוד, שם התנדבתי בבית ספר. נתתי לתלמידים שיעורי עזר באנגלית וקיימתי אטרקציות והעשרות לילדים יחד עם שאר חבריי לתוכנית. המקום הבא שהתנדבתי בו היה בירושלים במגן דוד אדום. תוך כדי החודש החמישי והשישי לשהותי בארץ, התחלתי לחשוב להישאר בארץ גם לאחר שהתוכנית תסתיים". אורית אמרה כי הבינה שהיא מסתדרת טוב עם הישראלים, וככל שהשנה התקרבה לסיומה, המחשבה לחזור לשגרה בהולנד הקשתה עליה. "הולנד 'קרה', אמרתי לעצמי והחלטתי להישאר, אבל לצד זה היו לי חששות. עד אותה תקופה הייתי בבועה והיה לי חשש שאולי אני לא אוכל להסתגל למציאות בארץ".
עם סיום התוכנית ב-2008 אורית החליטה להישאר, והחלה בשירות לאומי בירושלים כמתנדבת בגן ילדים שמשלב ילדים עם אוטיסטים. כבר בירושלים היא הבינה שארץ ישראל היא המקום בשבילה, והפחד מפני ההסתגלות לישראל נעלם. אורית מסבירה כי השפה עזרה לה לבצע את ההסתגלות שהיא חששה ממנה בהתחלה: "בבית הספר היסודי למדתי וידעתי עברית למרות שבבית מדברים הולנדית, זה עזר לי להסתדר בחיי היום-יום". למרות זאת אורית התקשתה להבין את השפה הצבאית". אורית אומרת כי עד היום כשמדברים על ענייני צבא היא מרגישה זרה, אבל מציינת שגם שם היא מתחילה להסתגל, "מושגים כמו גימלים, כבר לא זרים לי". במהלך השירות הלאומי אורית התחילה לחשוב על המטרה הבאה מבחינתה, היא כבר ראתה את רוב חבריה מהולנד נמצאים עמוק בתוך הלימודים, חלקם כבר עמדו לסיים שנה ב'.
"בר-אילן איפשרה לי ללמוד קרימינולוגיה לתואר ראשון"
אורית החליטה לחפש תחום לימוד: "החלטתי לעשות B.A כללי באוניברסיטה העברית מכיוון ששם גרתי כבר, בנוסף רציתי לראות איך אסתדר עם הלימודים". אורית סיימה את השנה בהצלחה והבינה כי המחסום האחרון מבחינתה הוסר. יחד עם זאת, היא הבינה כי התואר הכללי לא עוזר לה בכיוון שרצתה, ולכן אורית בחרה ללמוד קרמינולוגיה – תחום שתמיד משך אותה. היא מסבירה את הבחירה בבר-אילן: "אוניברסיטת בר-אילן נתנה לי את האפשרות ללמוד קרימינולוגיה כתואר ראשון, בנוסף שמעתי המלצות על הסביבה החמה והעזרה לה זוכים הסטודנטים".
עם תחילת לימודיה בבר-אילן היא הבינה כי המקום ידוע כמקום שידוכים והיכרויות לצד הלימודים: "כשאמרתי שאני הולכת ללמוד בבר-אילן צחקו עליי ואמרו לי שבפעם הבאה שיראו אותי אהיה כבר עם טבעת ביד. אני לא הבנתי עד כמה התופעה גדולה עד שראיתי את כל הפרסומים לשידוכים בקמפוס וההצעות להיכרויות". הישראלים בקמפוס אומנם לא הצליחו לכבוש את ליבה של אורית אבל היא מספרת כי האנשים הנחמדים והחמים, הקלו עליה להשתלב במהירות במקום: "עוזרים לי עם השפה, עם השגת מאמרים וסיכומים, וכמובן שישנם את האירועים חברתיים. יש לי גם סיוע מטעם האוניברסיטה, ושבתות של עולים חדשים מתקיימות אחת לכמה שבועות". אורית מספרת כי לצד הלימודים, היא גילתה את האהבה והתשוקה האמיתית שלה. בשנה שעברה היא התחילה לרקוד בבית הספר של אלי מזרחי בירושלים, ריקודים סלוניים ומאז היא לא מפסיקה.
"עוזרים לי עם השפה"
הקהילה שאורית באה ממנה היא קהילה מרתקת, שורשיה נעוצים בספרד ופורטוגל. הקהילה היהודית הפורטוגלית תרמה תרומה חשובה להתפתחות התרבותית והכלכלית של הולנד, הולנד העניקה לה חופש דת, הבולט בייחודו בהיסטוריה היהודית. מהקהילה היהודית הפורטוגלית יצאו רבנים, מלומדים, הוגי-דעות, אמנים, בנקאים, ובעלי עסקים חובקי עולם. על הקהילה אורית מספרת: "המשפחה בשורשיה הגיעו מספרד. לאחר גירוש ספרד ב-1492 נמלטו מרבית היהודים להולנד, בהולנד הקהילה המשיכה לצמוח, שפינוזה הוא רק דוגמא אחת מיני רבות. הקהילה כיום מקושרת לבית המלוכה בהולנד ושומרת עימה על יחסים קרובים. בית הכנסת לדוגמא בנוי בצורה מיוחדת שמשקף את הייחודיות של הקהילה". אורית מסבירה כי המסורת מתבטאת במספר דברים ייחודיים. ראשית המתפללים חובשים מגבעת בעת התפילה – נוהג של מאות שנים. בנוסף, יש חלקים בתפילה שנאמרים בלדינו, הברכה של העולה לתורה נאמרת בלדינו – ע"י גבאי בית הכנסת – ובעת התפילה נושאים ברכה לבית המלוכה ולמלכה בלדינו.
גם שורשיה המשפחתיים של אורית מספרים היסטוריה מעניינת. סבא של אורית מצד אבא הסתתר בזמן המלחמה והסבתא של אורית נמלטה בנס בזמן המלחמה תודות לשיתוף פעולה מצד האוכלוסייה מקומית. אך הסיפור המעניין יותר בא מצד אימה של אורית. סבא של אורית מצד אימה הוא אינדונזי מוסלמי. אינדונזיה הייתה קולוניה של הולנד וסבה הגיע להולנד כדי ללמוד. בהולנד הוא פגש את סבתה היהודייה של אורית והם נישאו. בתה – אימה של אורית – החליטה להקים בית דתי ולכן בבית מקפידים על ההלכה היהודית ועל אורח חיים דתי. אורית מספרת כי סבה רואה חשיבות לאמונה, הוא סבור כי האמונה באל אחד היא חשובה ולא חשוב באיזו דרך, אבל חשוב עוד יותר מבחינתו היא האמונה שאדם צריך לכבד ולנהוג תמיד בכבוד זולתו. המקרה המעניין של אורית הוליד אחריו מסורת מיוחדת. בחגים כמו חנוכה, סבה נוהג לחגוג עם כל המשפחה, ואילו המשפחה מכבדת אותו בסוף חג הרמדאן שהוא נוהג לציין בסעודה כשרה לכבוד סיום הצום, הסעודה נערכת בנוכחות כל המשפחה.
בביקור מולדת באמסטרדם
אורית מספרת כי אחרי התואר היא רוצה להתעסק בתחום הקרימינולוגיה. היא אומרת כי העבודה בתחום מייצרת הזדמנויות שונות: "לא הייתי רוצה לשבת במשרד או באותה עבודה. הייתי רוצה להתעסק במשהו שדורש אקטיביות, עבודה שמאפשרת לך לפגוש אנשים שונים. אנשים בעלי רקע פלילי וכאלו שסובלים מהפרעות, דוגמת פסיכופטים. דרך אנשים אלה הייתי רוצה להבין את דפוסי ההתנהגות ואת דרך המחשבה שלהם". אורית אוהבת את העיר ירושלים ורואה את עצמה ממשיכה להתגורר שם: "בעתיד הייתי רוצה להמשיך לגור בירושלים, ליתר דיוק במשכנות שאננים. סיפור המקום נורא מושך אותי, הוא מזכיר לי היסטוריה בהתהוותה. אני אוהבת את המקום כי הוא ייחודי, ומעל הכל יפהפה בעיניי".
על ההשלכות של העלייה, כמו הריחוק מהמשפחה והגעגועים לבית, אורית עונה בביטחון ומסבירה: "קודם כל המשפחה נורא תומכת בי ועוזרת לי, הם אפילו מקנאים בי על שהחלטתי לעשות עלייה ולגור בארץ. בדרך כלל אני רואה את המשפחה פעמיים-שלוש בשנה, בסוכות, פסח ובקיץ. לפעמים אני טסה לשם ולפעמים המשפחה מגיעה לכאן". לסיכום אורית אומרת: "הולנד תמיד תישאר בליבי, זה הבית שגדלתי, אני תמיד אומרת שאני טסה הביתה. אבל מצד שני גם כשאני חוזרת אז אני משתמשת באותו משפט". ואנחנו נסכם ונאמר כי את החלל של המשפחה ממלא גם בן זוגה, שהוא, ממש במיקרה, הולנדי.
|
.jpg?id=3823223){kind=small}
