|
אוקשוט מוצא רציונאליזם בפוליטיקה | ירח טל
ספרו הידוע ביותר של הפילוסוף הבריטי מייקל אוקשוט, אשר זכה להכרה כאחד הפילוסופים החשובים בבריטניה של המאה ה-20, יצא זה עתה בתרגום לעברית
פוליטיקאי טוב איננו פועל על פי שום תכנית שנהגתה מראש, היסטוריון מקצועי לעולם לא יאמר כי אירוע כלשהו שינה את מהלך ההיסטוריה, ביצירות אמנות אין לחפש ביטוי לרגשות של מי שיצר אותן, אוניברסיטאות אינן אמורות להעניק מקצוע, ואדם שמרן אינו מתגעגע לעבר שחלף. אלה הן רק מקצת מהטענות השערורייתיות המופיעות בספר "הרציונליזם בפוליטיקה" מאת מייקל אוקשוט. שראה אור עתה, בתרגום לעברית של ערן שועלי, על העריכה אחראי, פרופ' אפרים פודוקסיק מהאוניברסיטה העברית, בירושלים, שגם כתב את דברי הפתיחה של הספר. הספר פורסם לראשונה, בשנת 1962, וכלל עשר מסות שהוקדשו למגוון רחב של נושאים, כגון הפוליטיקה העכשווית, השירה, הגותו של תומס הובס, מהות המדע ועוד.
מייקל אוקשוט
שנים רבות הכיר הציבור המשכיל את מייקל אוקשוט בעיקר, דרך ספר זה, ולדברי פרופ' פודוקסיק, ההיכרות הזאת הייתה לעיתים קרובות שטחית ורווית דעות קדומות. אחדים קיבלו את הטענות המוזרות, כביכול, השזורות בדפי הספר, כסוג של התרסה סנובית מצדו של המחבר. ואילו האחרים, כך נדמה, כלל לא קלטו את הרדיקליות שבהן. כך או כך, אומר עורך הספר: "תקופה ארוכה לא נעשה ניסיון של ממש לבדוק מה עומד מאחורי הטענות הללו. זאת ועוד, לא כל המסות זכו למידה שווה של תשומת לב". הספר נתפס בראש ובראשונה כספר של הגות פוליטית, ולכן עיקר תשומת הלב הופנתה לעבר המסות שהתמקדו במוצהר ברעיונות פוליטיים, על חשבון המסות שהוקדשו לנושאים אחרים. אולם בעשורים האחרונים, השתנה מצב הדברים וגברה ההתעניינות בכלל הגותו של אוקשוט, וקוראים ופרשנים נחשפו למגוון הרחב של כתביו. ועם הזמן, הוא הוכר כאחד הפילוסופים החשובים בבריטניה של המאה העשרים.
מייקל ג'וזף אוקשוט נולד באנגליה בשנת 1901. בשנת 1920 התקבל ללימודי היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'. זמן קצר לאחר שהשלים בהצטיינות את לימודיו, החל להרצות בקיימברידג' על תולדות הפילוסופיה הפוליטית. עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, הוא התגייס לצבא הבריטי ונלחם בגרמנים כמפקד יחידת ריגול שדה. לאחר שהסתיימה המלחמה, חזר אוקשוט ללמד בקיימברידג', אך לא לזמן ממושך. במהלך שנות עבודתו בקיימברידג' נעשה אוקשוט אחד המרצים הנערצים ביותר בפקולטה להיסטוריה, וגם נחשב למקורב לארנסט בארקר, שהחזיק אז בקתדרה למדע המדינה. בארקר האמין שלימוד הפילוסופיה הפוליטית, חייב מרכיב מרכזי בהוראת הפוליטיקה באוניברסיטה, והוא ראה באוקשוט – שהיה בן טיפוחיו – כיורשו. אך בסופו של דבר, האוניברסיטה החליטה אחרת, ואוקשוט לא זכה בתפקיד. בנסיבות אלה, העדיף לחפש במקומות אחרים. בשנת 1949 הוא עבר לאוקספורד וזמן קצר לאחר מכן, ב-1950, נקרא להיות פרופסור למדע המדינה ב"לונדון סקול אוף איקונומיקס". אוקשוט מילא תפקיד זה, עד לפרישתו לגימלאות ב-1968.
מינוי אוקשוט עורר סנסציה קטנה. "לונדון סקול אוף איקונומיקס" נחשב מאז היווסדו למעוז המחשבה ה"פרוגרסיבית". הוא נוסד בידי האגודה הפבינית, קבוצה שחתרה להקמתה של חברה סוציאליסטית באמצעות רפורמות הדרגתיות ופעולות חינוכיות. הרולד לאסקי, קודמו של אוקשוט בתפקיד, ייצג נאמנה את הלך הרוח הזה. הוא היה סוציאליסט מוצהר, אשר ראה בעבודתו, כמורה באוניברסיטה, שליחות פוליטית. רבים מאנשי השמאל הבריטי, וגם חשובים ממנהיגי מדינות העולם השלישי לעתיד, למדו אצלו ושאבו מרעיונותיו. נוסף על כך, אביו של אוקשוט עצמו, היה אחד הפעילים החשובים באגודה הפבינית. אך כאשר מונה מייקל אוקשוט לתפקיד, לאף אחד לא היו אשליות בדבר יחסו למורשת זו. לאוקשוט כבר יצא מוניטין של מי שאינו רוחש חיבה מיוחדת לרעיונות "פרוגרסיביים", ולא מעטים תפסו את עצם הבאתו למוסד כצעד המסמל נסיגה מדמותו הראשונית של המקום. "שמרנותו", התאפיינה, לא בכך שהציג קו פוליטי אידיאולוגי חלופי לזה של לאסקי ודומיו, אלא בראש ובראשונה בכך שהתכחש לצורך לייצג קו פוליטי כלשהו. הכניסה שלו לתפקיד (המסה "חינוך פוליטי" בספר) הוא יצא נגד עצם הסגנון של הפוליטיקה "האידיאולוגית". במקום להציע דוקטרינה פוליטית חלופית הוא הטיל ספק בצורך בדוקטרינות בכלל. יתרה מזאת, בפרסומיו המעיט אוקשוט בחשיבות העיסוק בפוליטיקה. לפעילות פוליטית, לדעתו, הייתה משמעות משנית בלבד לגבי חיי החברה. במלים אחרות, הפרופסור הטרי לפוליטיקה, לא האמין בחשיבות הפוליטיקה!
פרופ' פודוקסיק מציין, כי היו אנשים שקיבלו זאת כסימן לציניות או לסוג של ניהיליזם שמרני. אך לדעתו קשה להסכים היום עם האשמות אלה. "אמירותיו של אוקשוט נגד הדגשת-היתר של הפוליטיקה, היו ביטוי, לא לחוסר אכפתיות, אלא לתפיסת עולם מפותחת שראתה בעודף הפוליטיזציה של השיח הציבורי סכנה לערכים בסיסיים יותר של החברה החופשית. והערך המרכזי בעיני אוקשוט היה ערך החינוך לשם חינוך, ערך שאמור להימצא בתשתית החיים האוניברסיטאיים, והיה הראשון להירמס תחת מגפי ההטפות הפוליטיות. לתפיסתו של אוקשוט, החינוך האמיתי אינו אמור להטמיע דעות 'נכונות', אלא לאפשר לאדם להתחבר לעצמו ולמורשת התרבותית שלו. זהו חינוך כשיחה מסקרנת ולא כהטפה מוסרית".
כדרכם של אנשי הרוח הבריטיים מן הדורות הקודמים, אוקשוט סבר כי מהות החיים האינטלקטואליים, היא שיח ולא כתיבה אובססיבית ומרוץ אחר פרסומים, ותפקידה של האוניברסיטה היה, לדעתו, חניכה אל תוך שיחה. בניגוד למצב הדברים בימינו, מצב שכבר הספקנו להתרגל אליו, אוקשוט בז לפרסום לשם פרסום. פרופ' פודוקסיק מציין, כי הוא כתב ופרסם, רק כאשר חשב שיש לו דבר חשוב לומר. פרסומיו היו אפוא מעטים, אך כמעט כל אחד היה פרי חשיבה מעמיקה שהתגבשה במשך שנים רבות. את הספר הפילוסופי הראשון, "החוויה ואופניה", הוא פרסם בהיותו מרצה צעיר בקיימברידג'. הספר שלפנינו, "הרציונליזם בפוליטיקה", הרי הוא פרי הרהוריו משנות ה-40 וה-50, התקופה שבה לימד ב"לונדון סקול אוף איקונומיקס". ולאחר שפרש לגמלאות, אוקשוט הקדיש את זמנו לכתיבת המסכת החברתית "על ההתנהגות האנושית".
פרופ' פודוקסיק מסביר, כי ביסוד מחשבתו של אוקשוט עומד רעיון פשוט אחד, רעיון אשר לכאורה הוא מובן מאליו ואינו מעורר שום מחלוקת, אך למעשה טומן בחובו תפיסת עולם, בעלת השלכות מרחיקות לכת. לפי רעיון זה, כל תרבות, או ציביליזציה, אנושית מפותחת, ובמיוחד הציביליזציה המערבית המודרנית, מתאפיינת בריבוי של סגנונות חוויה וחשיבה, וכל ניסיון לאחד אותם ולמצוא להם מכנה משותף הנו מלאכותי עד כדי עיוות. אין כמובן שום חידוש בעצם התפיסה שהציביליזציה האירופית, מתאפיינת בגיוון ואולי אפילו בפילוג בין דרכי חשיבה וחוויה. היה זה אחד המוטיבים המרכזיים של חיי הרוח האירופאיים לקראת תחילת המאה העשרים, ובמיוחד של הפילוסופיה הגרמנית, שאוקשוט הושפע ממנה רבות. לא הדיאגנוזה הכללית הזאת מייחדת את גישתו של אוקשוט, אלא אופן התייחסותו אליה. אוקשוט מזהיר מפני שתלטנותם של השיקולים המעשיים בלבוש תועלתני או בלבוש מוסרני. ביחס לאמנות, למשל, היא מתבטאת בציפייה לכך שהאמן ישעשע אותנו. ובמקרים שבהם קול המעש לובש צורה נעלה יותר כביכול, הדבר מתבטא בדרישה שהאמנות תלמד, תחנך, תרביץ בנו מוסר או אפילו תשדלנו לצדד בעמדה פוליטית. לדברים מסוג זה מתכוון אוקשוט כאשר הוא הוא מגן על החוויה האסתטית כחוויה אוטונומית, שבבסיסה עומדת התבוננות טהורה בדימויים, חוויה שאינה מתעניינת בשאלות של תועלת או מוסר.
גם היחס להיסטוריה נגוע לדעתו לעיתים קרובות בשיקולים מעשיים. אנו נוטים להיזכר באירועים היסטוריים על מנת ללמוד מהם ולהפיק מסקנות מעשיות. אין כמובן שום דבר פסול בהתייחסות כזאת לעבר, בתנאי שאנו מודעים לכך שאין מדובר בהיסטוריה אלא במעש. הבעיה מתחילה כאשר מציגים התייחסות מעשית כלפי העבר כאמת היסטורית. זוהי כמובן אשליה. היסטוריון איננו מתעניין בהשלכות שעשויות להיות לאירועים היסטוריים עלינו. הוא מתעסק בעבר מת, בעבר שאין לו דבר לומר לחיינו העכשוויים. היסטוריון, לדעתו של אוקשוט, חייב להיזהר מלהתבטא שיראה לא היסטורי, כגון: "מוטב היה, אילו המהפכה הצרפתית, כלל לא היתה מתרחשת. הוא כילה את משאביו בשורה של מלחמות חסרות תועלת, התערבות האפיפיור שינתה את השתלשלות המאורעות". ובכן, הקולות המרכיבים את שיחת המין האנושי, זקוקים לטיפוח ולהגנה מפני שתלטנותו של המעש, ואוקשוט סבור כי הציביליזציה האירופית, הצליחה במשך תקופה ארוכה לפתח מוסדות שיצרו סביבה תומכת לפריחתם של הקולות הללו. המרכזי שבמוסדות הללו הוא מוסד האוניברסיטה. באוניברסיטה אדם צעיר נחנך לאוצר הציביליזציה שלנו, לומד להשתחרר מעולו של קול המעש ונספג אל תוך ההיגיון הפנימי של קולות אחרים.
האוניברסיטה אמורה אפוא להיות מקום של שיחה בין קולות שונים. וקול המעש הוא היריב המסוכן ביותר עבורה. בסוגיה זו, נוגע אוקשוט כאשר הוא דן בשאלת מקומה של הפוליטיקה בהשכלה הגבוהה במסתו, "לימוד 'פוליטיקה' באוניברסיטה", הנושא נראה לאוקשוט חשוב במיוחד כי תחום הפוליטיקה הוא אחד התחומים המועדים ביותר להיות מנוצלים בידי קול המעש בדרכו לכבוש את כותלי האוניברסיטה. הרי הפוליטיקה מטבעה שייכת לחיים המעשיים ואוקשוט חשש שמא לימודה באוניברסיטאות יצטייר כאמצעי לרכישת מיומנויות פוליטיות מעשיות. לתפיסה זו של לימודי הפוליטיקה באוניברסיטה מתנגד אוקשוט נחרצות. הרי פיתוח כישורים מעשיים, זוהי תכליתו של חינוך ייעודי. האוניברסיטה במובנה הממשי אינה אמורה לעסוק בהנחלת כישורים. תפקידה הוא לאפשר היכרות עם מגוון הקולות המרכיבים את הציביליזציה. לפיכך אין להפוך את לימוד הפוליטיקה באוניברסיטאות ללימוד ההתנהלות בחיים הפוליטיים.
יתרה מכך, אי אפשר לתפוס פוליטיקה כאופן חוויה נפרד. פוליטיקה היא בסך הכל סוג של פעילות מעשית המשלבת שיקולים תועלתניים ושיקולים מוסריים. מי שמחפש את "קול הפוליטיקה", קול שיוכל להיות בסיס לתחום הוראה נפרד, יגלה שאין דבר כזה. הביטוי השכיח "הכל פוליטי" אינו אלא ניסיונו של קול המעש לכפות את הנורמות שלו על הקולות האחרים. אין להסיק מכך כמובן שאי אפשר ללמד על הפוליטיקה בין כותלי האוניברסיטה, אלא שלימוד כזה אינו יכול להיות "פוליטי". בלימוד הפוליטיקה אנו אמנם עוסקים בתחום המציאות שאנו מכנים "פוליטי", אך אנו עושים זאת מנקודות מבט השייכות לאופני החוויה המגובשים והמוכרים. את הפוליטיקה ניתן ללמד בדרך הפילוסופית, בדרך ההיסטורית, ואולי אפילו בדרך המדעית הכמותית.
על הסכנה שבהליכה אחר ההליכה הרציונליסטית האורבת לנו לדעתו בחיינו המעשיים עוסקות שתי מסות: "מגדל בבל" ו"הרציונליזם בפוליטיקה". ב"מגדל בבל" מותל אוקשוט ביקורת על הנטייה להעצים את המרכיב הרפלקטיבי בחיי המוסר שלנו. אליבא דאוקשוט, לחיי מוסר שני היבטים: מצד אחד, המוסר הוא מכלול של הרגלי התנהגות. בהיבט זה, חיי המוסר מצטיירים כזרם של עשייה מתוך נוהג נלמד ללא חשיבה מודעת, בדומה לאופן השוטף שבו אנו שחים בשפת אמנו. מצד שני, ניתן לתפוס מוסר כאוסף של כללים מופשטים שאנו מיישמים במודע בהתנהגותנו, בדומה לכללי הדקדקוק של שפה. במציאות כל דפוס של מוסר כולל את שני ההיבטים הללו – ההיבט ההרגלי וההיבט הרפלקטיבי, אך היחס בין שני המרכיבים האלה שונה ממקרה למקרה. אוקשוט מחשיב את מוסריות ההרגל והנוהג למרכיב הבסיסי של חיי המוסר, ובמוסריות של החשיבה הרפלקטיבית הוא רואה רק כלי עזר, שלנורמות ולכללים המפורטים בו, אין משמעות במנותק מהמסורת החיה של התנהגות. כללי המוסר אינם אלא תמצית שכלתנית של התנהגות הקיימת כבר, ולכן מן הראוי כי בחיי מוסר יינתן משקל רב יותר להיבט ההרגלי.
אך חיי המוסר המאפיינים את החברה המערבית המודרנית הם חיי מוסר מסוג אחר, חיי מוסר המדגישים יתר על המידה דווקא את הצד הרפלקטיבי. אנו נוטים לחשוב שהתנהגות טובה נובעת מתורת המוסר הנכונה ומלימוד שכלתני של הנורמות או האידיאלים שתורת המוסר הזאת קובעת. אנחנו סבורים, כי רק כך נוכל לתת תוקף למוסר שלנו, ולרכוש ביטחון עצמי לגביו. אוקשוט אינו מסכים עם קו המחשבה הזה. לדעתו, ניסיון לבצע פעילות כלשהי במודע, מעיד בדרך כלל, לא על ביטחון פנימי, אלא דווקא על ההפך. מוסריות הנזקקת לתורת מוסר מפורטת היא מוסריות שאינה בטוחה בעצמה ומקווה למצוא עוגן במחשבה תיאורטית. אך בכך היא גורעת מאיכות הפעילות, כי כל פעילות המערבת מאמץ רפלקטיבי מסיבי היא פחות אלגנטית מזו הבאה מתוך הרגל. למשל, מי שינסה, בשעת רכיבה על אופניים, להסיק מתיאורייה כיצד לאזן עליהם את משקלו, יפול עד מהרה על הקרקע. המבשל את מזונו רק על סמך ההוראות בספר בישול, לעולם לא יבשל אוכל טעים. במלים אחרות, התמקדות יתר בצד הרפלקטיבי של חיי המוסר, פוגעת בזרימה ובאלגנטיות של הפעילות. אמנם היכרות עם תורת מוסר כלשהי לפרטיה, ואימוצה כלשונה יוצרים תחושה שהפכנו לאנשים יותר מוסריים, אך לרוב זוהי תחושה כוזבת, גורס אוקשוט. במלים אחרות, מי שמציב חשיבה על המוסר לפני פעילות מוסרית מעמיד את העגלה לפני הסוס.
טענה מקבילה מוצגת במסה "הרציונליזם בפוליטיקה". שם, בדומה להבחנה בין שני היבטי המוסר ב"מגדל בבל", אוקשוט מבחין בין שני היבטים של ידע: הידע המעשי והידע הטכני. הידע הטכני הוא אוסף של כללים רפלקטיביים, על אודות מה שצריך לעשות, ואילו הידע המעשי, הוא הידע של "איך לעשות". בניגוד לידע הטכני, הניתן למסירה באמצעות ספר דקדוק או קובץ חוקים, הידע המעשי נרכש במהלך העשייה עצמה, ואי אפשר לנסח אותו באמצעות כללים מופשטים. הרציונליסט מאמין בקדימות הידע הטכני. הוא גורס כי הכללים הטובים ביותר או המתודה הנכונה – אם רק יעלה בידו למצוא אותם – יוכלו להנחות כל פעילות שהיא. בהתאם לכך, הרציונליסט בפוליטיקה מאמין שדי באידיאולוגיה הנכונה או בידע מדעי על תהליכים חברתיים, על מנת לנהל את התהליכים הללו. מסיבה זו הרציונליסט נוטה לפסול כל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם חשיבה רפלקטיבית הגיונית הכוללת: ניסיון, מסורת ונוהג. אך תפיסה כזאת אינה אלא אשליה. כמו בכל תחומי החיים, גם בפוליטיקה, הידע המופשט הטכני הוא רק כלי עזר בפעילות. מי שהופך אותו לעיקר, הורס את איכות הפעילות מבלי להוסיף מאומה ל"רציונאליות" שלה, הפוליטיקה ה"רציונליסטית" אינה נעשית "רציונליסטית" או "מדעית" יותר, כי המדע במלוא מובן המילה הוא אופן חוויה בלתי רלוונטי לשיקולי המעש. הפוליטיקה הרציונליסטית מקבלת אפוא ניחוח של פסבבדו-מדעיות ותו לא, פסבדו-מדעיות שאין לה שום דבר משותף עם המדעיות האמיתית.
שתי המסות ה"פוליטיות" – "הכלכלכלה הפוליטית של החופש" ו"להיות שמרן" – מייצגות כיוון חשיבה מעין ליברלי, בלבוש שמרני, המדגיש את העובדה כי בחברה המודרנית קיים ריבוי של פעילויות ואת הצורך להגביל את תפקידו של השלטון. אוקשוט מציג תזה פלורליסטית מיסודה, המדגישה את הערך של קיום משותף של בני אדם אוטונומיים – ערך השומר על הריבוי מבלי שהדבר ייצור אנדרלמוסיה. השקפתו של אוקשוט מניחה את קיומם של אופני חוויה שונים, שאינם יכולים להתאחד לכלל תמונת עולם אחת ויחידה, ולפיכך הוכחה תיאורטית מוחלטת לאמיתות השקפותיו הערכיות אינה קיימת. פעמים רבות מדגיש אוקשוט כי מחשבה עיונית מטבעה, אינה יכולה לשמש כמורת דרך וכי כל ניסיון לנהל חיים באמצעות מושגי-על מופשטים – ניסיון שהוא מכנה "אידיאולוגיה" – נועד לכישלון.
|
.jpg?id=3823223){kind=small}
